​

בֹּקֶר

פניה ברגשטיין

 

חַלּוֹנוֹת הִכְחִילוּ וּדְמָמָה עָמְקָה.

דְּמוּת אָחוֹת חִוֶּרֶת עַל יָדִי חָמְקָה.

נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת, נִסְגְּרָה לְאַט,

יְחִידָה נִשְׁאַרְתִּי עִם אָשְׁרִי הַחַד.

 

עוֹד בְּשָׂרִי שָׁסוּעַ, עוֹד שׁוֹתֵת הַדָּם,

אַךְ הַלֵּב מֵרִיעַ: קָם הַפֶּלֶא, קָם!

שָׁם מֵעֵבֶר דֶּלֶת, שַׁעַל רַק אֶחָד,

בְּנִי הַקָּט צוֹרֵחַ, זֶה עַתָּה נוֹלָד.

 

בֹּקֶר צַח בּוֹקֵעַ מִנִּי כָּל חַלּוֹן,

בְּנִי, הִנֵּה זוֹרֵחַ בָּקְרְךָ רִאשׁוֹן!

נְהַר בָּרָק וְזֹהַר אֶל פָּנַי זוֹרֵם,

זוֹ בִּרְכַּת הַשֶּׁמֶשׁ, לִי, הָאֵם.