​

*\ חוה ניסימוב

 

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה.

קִירוֹת הַחֶדֶר מִתְרַחֲבִים

הַזָּוִיּוֹת לֹא מְאַיְּמוֹת עוֹד,

הָרִצְפָּה יוֹתֵר יְצִיבָה.

פַּעַם עוֹד יַשְׁרִישׁ הַבַּיִת, וּבֵינְתַיִם

אֲוִיר צַח פּוֹרֵץ מִמְּקוֹמוֹת נִסְתָּרִים.

גַּם הַבֶּכִי שֶׁלִּי צָלוּל יוֹתֵר

כְּמַנְגִּינַת נֵבֶל שֶׁשָּׁמַעְתִּי פַּעַם בַּחֲלוֹם.

אֲבָל אֲנִי עֵרָה,

עֵרָה.

כָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת.

 

מתוך בלוג השירה והספרות המעולה של דרור גרין http://www.psychom.com/Poetry_he.html