אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת אֵינַי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת,

שֶׁבּוֹ נוֹתַר רַק הַטֶּבַע: הַשְּׁאֵלָה הַזֵּהָה לַתְּשׁוּבָה.

בֵּין שְׁנֵי הָעֵצִים שֶׁצּוֹמְחִים בַּדֶּשֶׁא מַבִּיט בִּי עֵץ אֶחָד שֶׁל אֲוִיר

וַאֲנִי נִשְׁעֶנֶת עָלָיו, שְׁלוּחַת יָדַיִם.

 

אִם אָדָם נוֹפֵל לְבַד בַּיַּעַר,

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר נוֹפֵל אָדָם לְבַד בַּיַּעַר,

כָּל הַיַּעַר שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ, וְלֹא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת דָּבָר.

​

אורית גידלי, מתוך "כבר לא", ערש